האם מחללים שבת עבור הצלת עובר?

פרשת פנחס תשע”ט

האם מחללים שבת עבור הצלת עובר?


לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלהיו, ויכפר על בני ישראל (במדבר כה, יב-יג)

על פי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק מז), “פנחס הוא אליהו”. אחד המעשים המפורסמים על אליהו הנביא, היה האירוע בו החיה את בן האלמנה באופן ניסי, כאשר הצמיד את גופו אל גופו עד שהחייהו (מלכים א, יז). הראשונים בבבא מציעא (קיד, ב) תמהו על הנהגתו של אליהו הנביא, שהרי למדנו בפרשתנו שאליהו הנו כהן, שהרי הקב”ה העניק לו ברית כהונת עולם. אם כן, הרי איסור חמור מן התורה לכהן להיטמא למתים, ואיך היה מותר לו לגעת ולהיטמא בטומאת המת?

בתוספות הרא”ש מתרץ, שהיתה זו הוראת שעה, על פי הדיבור. הרדב”ז (שו”ת ב’ אלפים ר”ג) מבאר את דבריו, שהכוונה היא למניעת חילול שם שמים, שהרי האלמנה אמרה שבגלל שאליהו היה אצלה אין צדקתה ניכרת, ולכן בנה חלה, ובעקבות מה שעשה אליהו נתקדש שם שמים, כמו שאמרה האלמנה לאחר מכן “עתה ידעתי כי איש אלוקים אתה”, ולכן הותר לו להיטמא למת.

עוד מביא הרדב”ז את תירוצו של רבינו פרץ, מבעלי התוספות, שכותב כי בנה של האלמנה לא היה מת ממש אלא קרוב למות, ולכן לא היה איסור לגעת בו. הרדב”ז מדייק כך מלשון תפילתו של אליהו על הנער “”תשוב נא נפש הילד ולא ימות“, ומשמע שעדיין לא מת.

רבינו בחיי (בתחילת פרשתנו) תירץ, שהילד היה בן של גוים, וגוי איננו מטמא באוהל – אלא במגע בלבד (יבמות סא, א), ואפשר לפרש שלא נגע בו (הרדב”ז דוחה תירוץ זה ממה שמבואר בחז”ל שהיה זה בנו של יונה בן אמיתי).

אך מפורסם במיוחד תירוצם של התוספות:

“ויש לומר, שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר, משום פיקוח נפש“.

דברי התוספות מעוררים עניין מיידי: כיצד שייך המושג פיקוח נפש, להחייאה של מי שכבר מת?

ובאמת, יש להעלות שני צדדים בדבר: מצד אחד, אפשר לחשוב על החובה להציל נפשות כחובה שמוגבלת לחיים בלבד, ואין כל מצווה של פיקוח נפש להחיות מתים. אך מצד שני, סוף סוף אין מדובר כאן ביצירת אדם מחדש, אלא באדם שהיה חי בעולם, ואף שמת, החייאתו עשויה להיחשב כהצלת חייו והחזרתם, ומאחר שסוף סוף ענייננו הוא בהצלת חיים – יש מקום לומר שגם החייאת המת תיחשב כהצלת חיים.

כמובן, שזו נראית שאלה בלתי מעשית בעליל, מאחר שאין כיום אף אחד בעל רוח הקודש ויכולת להחיות מתים. אך עיון בפירושו הנפלא של הנצי”ב לדברי התוספות, מעוררת דיון בסיסי על יסוד דין פיקוח נפש, שייתכנו לו השפעות הלכתיות משמעותיות.

לצורך הענין יש לצטט מן הגמרא במסכת יומא (פה, ב). הסוגיא שם עוסקת במקור הדין שפיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה, ומביאה כמה מקורות אפשריים. אחד מהם הוא מדברי רבי שמעון בן מנסיא:

“רבי שמעון בן מנסיא אומר, “ושמרו בני ישראל את השבת” – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”.

כלומר – הצלת חייו של היהודי תגרום לקיום מצוות רבות בעתיד, דבר המתיר ביצוע עבירה במהלך ההצלה.

לאחר מכן, מביאה הגמרא לעיקר את טעמו של שמואל, הדורש מן הפסוק “וחי בהם”, שמצוות התורה אינן מחייבות באופן ש”ימות בהן”, כלומר – במקום פיקוח נפש הן נדחות.

למרות שמתוך הסוגיא ניתן להתרשם כי הטעם היחידי שנשאר להלכה הוא הטעם המפורסם של “וחי בהם”, ויתר הטעמים שם בגמרא נדחו, ישנם מקורות רבים לכך שטעמו של רבי שמעון בן מנסיא “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”, נשאר להלכה. נראה זאת בהמשך.

על כל פנים, כשאנחנו חושבים על החייאת מת, ניתן לומר – וכך טוען הנצי”ב בספרו “העמק שאלה”, – כי השיקול היחיד הרלוונטי הוא “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”, מאחר שגם מהחייאתו של מת נרוויח שמירת שבתות רבות[1]; אך הטעם הראשון איננו רלוונטי. “וחי בהם, ולא שימות בהם”, מתייחס לאדם חי בלבד, ולא לאדם מת.

כפי שביארנו כמה פעמים במאמרינו, ביסוד הדין של “וחי בהם” עומד יחס של קדושה וערך לחיי האדם, שהוא היחס שעומד גם ביסודן של כל מצוות התורה. אלו אינם ערכים מתנגשים, אלא ערכים שמשלימים זה את זה. התכלית העליונה של שמירת המצוות היא כינון חיי קדושה בעולם הזה. לכן, מצוות התורה אינן מחייבות את מסירת חייו של האדם. כל זאת רלוונטי באדם חי – ולא באדם שכבר פרש מהעולם הזה. כלפיו, ביצוע עבירה כדי להחזיר אותו לחיים היא בבחינת מטרות מתנגדות, וזו אינה מטרה מחויבת המציאות שתדחה עבירה על אחת ממצוות התורה.

על פי ביאור זה, מיישב הנצי”ב את מה שנראה כתמוה בדברי התוספות. אם החייאת מת נחשבת לפיקוח נפש, מדוע היה צריך התוספות לפרש שהיה ברור לו שיציל אותו, כך שמשמע שאילו היה זה ספק בלבד – לא היה מקום לעבור על איסורי טומאת כהנים, והרי הכלל הוא שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה!

מפרש הנצי”ב: בעוד והצלה מטעמי “וחי בהם” מאפשרת לעבור עבירה בכדי להציל חיים גם במקרים בהם ההצלה מוטלת בספק, ההיתר הנובע מהתועלת שתצמח מהצלת הנפש לקיומן של מצוות רבות בעתיד (“חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”) איננו מתיר במקום בו ההצלה מוטלת בספק: איננו בטוחים כי העבירה אכן תפיק את התועלת הדרושה.

כעת, נציין כמה דוגמאות להבדלים משמעותיים בהלכות פיקוח נפש, שנובעים מההבדל שבין דין “וחי בהם”, לדין “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור הרבה”.[2]

האם מחללים שבת להציל את חייו של עובר? כידוע, עובר אינו נחשב “נפש” גמורה, ההורגו אינו נחשב כרוצח (סנהדרין נט, א), ובמקרה שבו יש סכנה לאימו מהמשך ההיריון – מותר להמית אותו, כדי להציל את חייה, ואין זה בכלל “אין דוחין נפש מפני נפש”. עם זאת, בודאי העובר הוא בבחינת “חי”, והפלתו לחינם היא עוון חמור. האם במקרה של סכנה לעובר (שאינה כוללת סכנה לאימו) מותר לחלל עליו את השבת? הר”ן (יומא ג, ב) מעלה שיקולים אלו, ומכריע (כדעת בה”ג):

“לענין שמירת מצות מחללין עליו, אמרה תורה “חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה”, הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן מ’ יום, שאין בו חיות כלל – מחללין, כדעת בעל הלכות ז”ל”.

כלומר: בעיני הר”ן לא היה די בטעם הרגיל של פיקוח נפש בכדי לכלול את העובר בכלל זה, שהרי איננו “נפש”, ולא שייך לגביו “וחי בהם”, ומכל מקום “חלל עליו”, שייך בו, שהרי כל ההיתר מבוסס על העתיד ולא על ההווה.[3]

נידון מרתק נוסף בענין זה אנו מוצאים במגן אברהם (או”ח סימן ש”ו ס”ק כט). בשולחן ערוך שם נפסק:

“מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות. ואי לא בעי, כייפינן ליה”.

כלומר: מחללים את השבת בכדי להציל מסכנה רוחנית.

הנימוק לספק זה נכתב בבית יוסף. ראשית הוא מביא את תשובת הרשב”א (חלק ז סימן רסז):

“הדבר צריך תלמוד. ומכל מקום, כך דעתי נוטה, שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות, לפי שאמרו (שבת ד, א) אין אומרין לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך! ואפילו איסור זוטא (=קל) לא שרינן ליה (=אין מתירים לו) כדי להציל חבירו מאיסורא רבה (=מאיסור חמור)!… ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו”.

לאחר מכן הוא מפלפל בדבר בשיטת התוספות בשבת, ומסכם:

“והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה (=כלומר אם ההיתר תלוי בגודל המצווה שבהוצאתה) הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה, שלא יפחידוה עד שתשתמד, ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע (=הזקוק להצלה שנכנס למצוקתו), הכא נמי לא פשעה! והילכך: לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי (=מותר). ומצוה נמי איכא. ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה (=ואם אינו רוצה להציל – כופים אותו)… ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי (=שראוי הדבר), דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי (=איסור קל הוא)”.

כלומר – הבית יוסף רומז כאן לטעם של “חלל עליו”: עדיף שאנו נחלל שבת אחת, בכדי להציל אותה מן השמד ובכך תוכל לקיים שבתות הרבה. במגן אברהם (ס”ק כ”ט) כותב זאת מפורשות, ומפלפל בכך. לענייננו, יש כאן נפקא מינה נפלאה בין הדין של “וחי בהם”, שבודאי לא היה מתיר חילול שבת עבור הצלה מן העבירה, אלא אך ורק מסכנה פיזית, לבין דין “חלל עליו”, שבמהותו מתחשב ברווח הרוחני של שמירת שבתות רבות כגורם המרכזי, ומשום כך כל סיכון לשמירת שבתות אלו, בין אם יהיה סיכון פיזי או רוחני – מתיר את חילול שבת אחת עבורו.

[1] (אין מדובר רק בחילול שבת מול שמירת שבתות רבות – אלא בכל עבירה אחרת במטרה שיוכל לקיים מצוות רבות אחר כך).

[2] נשיא בית מדרשנו, הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א מאריך בספרו על התורה (שמות סימן ס) במקורות רבים בדברי המפרשים והפוסקים לדין זה, וחלק מהפרטים שמביא שם אנו מביאים גם כאן. אך מומלץ לעיין בדבריו הנפלאים.

[3] איננו מאריכים בנידון ההלכתי הזה, אבל יש לדעת שכך הלכה למעשה.


Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Don't be shy, get in touch. We love meeting interesting people and making new friends.

Most popular

Most discussed