פרשת בלק תשע”ט

ניסויים רפואיים בבעלי חיים

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב, לב)

ניסויים בבעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מהמחקר המדעי במגוון תחומים. אחד התחומים המשמעותיים ביותר לאדם הוא תחום הרפואה. חקר מחלות, פיתוח תרופות ומחקר ביולוגי כללי מתבצעים בדרך קבע באמצעות ניסוי ומחקר על בעלי חיים. בעשרות השנים האחרונות שיטת מחקר ופיתוח זו עומדת במוקד מחלוקת עצומה בעולם המערבי, כאשר למרות שאין (כמעט) מי שיחלוק על התועלת הקריטית של ניסויים בבעלי חיים לפיתוחן של תרופות מצילות חיים, לדוגמא, עדיין נשמעים בעוצמה גוברת והולכת קולותיהם של גורמים המתנגדים לכל שימוש בבעלי חיים למטרותיו של האדם. כתוצאה מכך, נוסחו נורמות המתירות ניסויים בבעלי חיים לצרכי רפואה בלבד, בעוד ניסויים לצרכי פיתוח תכשירים קוסמטיים למשל, יהיו מחוץ לתחום.

בשורות הבאות ננסה לסקור חלק מהדעות בדברי רבותינו בסוגיה זו. האם מותר לצער בעלי חיים לצרכו של האדם? האם יש להבדיל בין רמות הצער? האם יש הבדל לאיזה צורך מצערים את בעלי החיים?[1]

בגמרא במסכת בבא מציעא (לב, ב- לג, א) נחלקו תנאים ואמוראים בשאלה האם צער בעלי חיים אסור מן התורה, או מדרבנן. בעקבותיהם, ישנה גם מחלוקת בראשונים ובפוסקים. מחלוקת מסועפת בשאלה זו נוגעת למקורו של האיסור לצער בעלי חיים. יש שדרשו זאת מהמצוה לפרוק חמור שיש עליו משאות כבדים (שמות כג, ה), יש שלמדו זאת מהאיסור לחסום שור בדישו – כלומר למנוע מן השור לאכול מן התבואה תוך כדי מלאכתו בשדה, ויש שהביאו מקור לכך מהנאמר בספר תהלים (קמה, ט) “ורחמיו על כל מעשיו”, מכאן שהקדוש ברוך הוא מרחם על כל בריותיו כולל בעלי החיים, ומאחר שנצטווינו על הליכה בדרכי הבורא – גם אנו מחוייבים לרחם על בעלי החיים ולמנוע מהם סבל.[2]

הרמב”ם, לעומת זאת, מביא בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק יז) מקור לאיסור צער בעלי חיים מן הנאמר בפרשתנו, כאשר המלאך מוכיח את בלעם “על מה הכית את אתונך?!” שמכאן נלמד כי היה זה מעשה לא ראוי, ומשום שציער במעשיו את החיה.

צער בעלי חיים נחשב כאיסור חמור שהעונש עליו רב. מפורסם במיוחד המעשה ברבי יהודה הנשיא, שסבל יסורים קשים במשך שנים ארוכות כעונש על מעשה שהיה, כפי שמספרת הגמרא בבבא מציעא (פה, א), “שאותו עגל שהיו מוליכין לבית השחיטה, רץ, ותלה את ראשו בבגדיו של רבי, ובכה. אמר לו רבי: “לך! לכך נוצרת”. אמרו (בשמים): הואיל ולא מרחם – יבואו עליו יסורים”. עוד מספרת הגמרא כי ייסוריו של רבי עזבוהו גם-כן בעקבות מעשה, כאשר ראה את שפחתו מנקה את הבית. היו שם בני חולדה, והיתה שפחתו מטאטאת אותם. אמר לה רבי, “עזבי אותם, שכתוב: ‘ורחמיו על כל מעשיו'”. אמרו בשמים: הואיל וריחם – נרחם עליו.

יחד עם זאת, הנחת היסוד של כל פוסקי ההלכה לדורותיהם, היא שהאדם שהוא נזר הבריאה, והקדוש ברוך הוא השליט אותו על כל הטבע, כולל בעלי החיים, ותפקידם העיקרי הוא לשמש אותו. לכן, התירה התורה את שחיטת בעלי החיים הכשרים לצורך אכילתם, השימוש בעורם, וכדומה. על בסיס הנחה זו, יצאו הראשונים והאחרונים לדון בשאלה האם איסור זה של צער בעלי חיים הנו מוגבל לצער שאינו מספק כל תועלת עבור האדם, אבל כאשר האדם מעוניין להפיק תועלת כלשהי מבעלי החיים, הדבר מותר לו אף על פי שיש בכך צער לבעל החיים, ובאילו תנאים.

המקור הראשוני בהלכה זו הוא בתשובת הגאונים (הרכבי סימן שעה), שם כתב “בעלי חיים דלא מעיקין (=שאינם מצערים) ולא צריך להון (=להן) אדם לא למזל ולא לרפואה, לא מבעי מקטלהון דסני, אלא אפילו צער שלהן סני (=אין צריך לומר שהריגתן שנואה לפני הקב”ה, אלא גם צערן)”.

הרי שבמקום תועלת אין איסור צער בעלי חיים.

כך כותב גם הר”ן (שבת קנד, ב):

“דאפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא הני מילי שלא לצורך תשמישו של אדם, אבל לצורך תשמישו ושמירת ממונו ודאי שרי. שאם לא תאמר כן – אסור להטחין חמור ברחיים מפני צער בעלי חיים! אלא ודאי לצורך תשמיש של אדם לא חיישינן לצער בעלי חיים כלל”.

עיקרון זה מובע בכמה מקומות בדברי הראשונים, ונפסק להלכה ברמ”א (אבן העזר סימן ה):

“כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ”ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (תרומת הדשן סימן קה). ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות”.

סיום דברי הרמ”א, שהעולם נמנעים משום שיש בכך אכזריות, לקוח מדברי תרומת הדשן. חשוב להדגיש, כי התרומת הדשן אינו עוסק בצער בעלי חיים לצרכי רפואה, אלא לצרכים לא משמעותיים, כמו קציצת אוזנו של הכלב כדי ליפות אותו, או מריטת נוצות מאווזות (אמנם עיין עוד להלן בדברי השבות יעקב). התרומת הדשן כותב כי כעיקרון אין בכך איסור, מפני שבעלי החיים נועדו לשימושו של האדם, אך מציין כי “העולם” נזהרים בכך מטעמי אכזריות.

רבי יוסף שאול נתנזון זצ”ל, בעל ה”שואל ומשיב”, מבאר בספרו יוסף דעת (יו”ד סימן שמח) את הטעם לכך שמותר לצער בעלי חיים לצרכו של האדם כך:

“צער בעלי חיים, אין הכוונה שחס הקדוש ברוך הוא על בעלי החיים… אבל הכוונה – דהוא עצה לזכות את ישראל ולהקנות להם מידת רחמנות, שלא יתאכזרו על בעלי חיים… ולכך כל שהוא צורך האדם ואינו עושה בשביל אכזריות – לית לן בה (אין בכך חשש)”.

זוהי סברה מעניינת, שיש לה מקור גם בדברי ספר החינוך (מצוה תקצ”ו) המבאר את איסור חסימת השור בדישו לא בכך שממוסר התורה למנוע צער בעלי חיים כאידיאל בפני עצמו, אלא “ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת היושר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה, אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו… תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להיטיב אל בני אדם…”.

דומה, כי דברים אלו עומדים בניגוד לעמדה העכשווית של ארגוני צער בעלי חיים, שמבוססת על השוואה בין האדם לבהמה וביטול ההיררכיה ביניהם. ממקורות אלו נלמד כי העיקר הוא מצבו המוסרי של האדם כאידיאל, ולא רווחתם של בעלי החיים[3].

בכל מקרה, הסתייגותו של התרומת הדשן מצער בעלי חיים שלא לצורך מהותי, מוצאת ביטוי בדברי הפוסקים לאורך הדורות. כך למשל הנודע ביהודה (תנינא יו”ד סימן ו) מתרעם מאד על מנהג העשירים בימיו לצוד בעלי חיים לצורך שעשוע, וכותב: “ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!… ומי.. שאין זה צורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות”.

כעת נסקור מדברי הפוסקים[4] בשאלת הניסויים הרפואיים בבעלי חיים.

כאמור, התרומת הדשן, עליו התבסס לאחר מכן הרמ”א, פסק על סמך האיסור והיתר כי צער בעלי חיים הותר לצרכי רפואה ואפילו לצרכי חולה שאין בו סכנה.

עם זאת, כמו שציין התרומת הדשן והובא ברמ”א, יש להימנע מאכזריות ככל שניתן. בשבות יעקב (יו”ד חלק ג סימן עא) נשאל על ידי רופא יהודי האם מותר לו לערוך ניסויים בבעלי חיים, והשואל העיר כי המקרה שלו קל לכאורה מפני שאינו הורג את החיה אלא רק יתכן שייגרם נקב באיבריה הפנימיים. השבות יעקב מעיר לשואל, כי המצב הוא הפוך: עדיף להמית את הבהמה ללא יסורים מאשר לגרום לה יסורים בעודה בחיים. בכל מקרה, מסקנתו שם שהדבר מותר לכתחילה, ואפילו בספק אם תצמח מכך רפואה (דבריו הובאו גם בבית אפרים (יו”ד סימן קטז).

עוד הוא מציין כי דברי הרמ”א שיש נהגו להחמיר מלמרוט נוצות מאווזות משום אכזריות, לא נאמרו אלא משום שעושה בכך מעשה בידיים שמצער את העוף, אבל למשל שימוש בתרופה ניסיונית שאולי תצער את הבעל חי לאחר זמן אין בה משום אכזריות והיא מותרת.

עולה מכך, שלדעת השבות יעקב, באופן שיש צער מיידי על ידי הניסוי לבעלי חיים, ממידת חסידות יש להימנע מביצוע הניסוי, אפילו שהוא לצרכי רפואה. כך גם מסיק החלקת יעקב (חלק א סימן ל): “ודאי מותר לגרום צער בעלי חיים על ידי נסיונות בשביל חקירות מדעיות ולחכמת הרפואה, אבל על פי חסידות, להינצל ממידת אכזריות, ודאי אסור”.

לעומתם, הרב יחיאל יעקב וינברג כותב בשו”ת שרידי אש (חלק ג סימן ז), שלא שייך בזה כלל מידת חסידות. הטעם לכך הוא, שמידת חסידות שייכת רק בהנהגה שבין האדם לעצמו, אבל במקום שיש סיכוי שתצמח תועלת לכלל על ידי מחקר זה, לא שייך כלל להחמיר ולהתחסד על חשבון אחרים, ולכן יש להתיר ביצוע מחקרים רפואיים בבעלי חיים “ללא כל פקפוק”.

בציץ אליעזר (חלק יד סימן סח) עסק בשאלה האם מותר להוציא עיני שפנים כחלק ממחקר לפיתוח תרופה למחלת עיניים. הוא מדגיש כי הדבר מותר ואפילו אין מידת חסידות להימנע בכך, אך “ואם יסדרו הוצאת העיניים על ידי הרדמת המקום וכדומה באופן שלא תרגיש צער בהוצאה, ויעשו זאת במהירות… וממילא לא יהיה בזה חשש”.

הציץ אליעזר גם מדגיש ומבהיר, כי לא יתכן לומר שהדבר אסור, וקל וחומר הוא ממה שמותר לאדם להשתמש בבעלי חיים על אף שהדבר מצער אותם, כיוון שהדבר נעשה לצורך, שהרי אין לך צורך גדול לאדם יותר מרפואה.

כפי שאנו רואים, בבסיס איסור צער בעלי חיים עומד הצו המוסרי של הקב”ה לאדם להימנע מאכזריות ולחמול על כל בריותיו של הבורא. לכן, גם כאשר כל הפוסקים מתירים מעיקר הדין עריכת ניסויים רפואיים בבעלי חיים, חשוב להשתדל ולהפחית כמה שניתן את הצער לבעלי החיים במהלך המחקר. לדוגמה: בכל מקרה שבו ניתן להשתמש בתחליפים (כגון במהלך לימוד רפואה וכדומה), אין להשתמש בבעלי חיים באופן שמצער אותם. יש להקפיד על תנאי מחיה טובים לבעלי החיים במהלך המחקר. יש להקפיד על אמצעים לשיכוך כאבים או הרדמה ככל שהדבר ניתן במסגרת המחקר.

לסיום נדון בסוגיה מעניינת בהקשר זה. כידוע, הרוב המכריע של חיות המעבדה הם חולדות ועכברים. האם יתכן שעל חיות אלו לא נאמר כלל איסור צער בעלי חיים?

בפשטות, איסור צער בעלי חיים חל על כל בעלי החיים מכל המינים והסוגים. כך פוסק בקצרה בעל קיצור שולחן ערוך (קצא, א). אמנם, ישנו דיון ער בפוסקים באשר לכמה סוגים של בעלי חיים, ובכללם דגים, זבובים וכדומה, שלא ניכנס אליו כאן. יסוד מרכזי בנושא כתב רבי יעקב עמדין, היעב”ץ, בספרו שאילת יעב”ץ (חלק א סימן יז). לאחר שהוא דן בנושא, הוא מכריע כי איסור זה אינו תקף אלא לבעלי חיים שהם “בני תרבות” (כולמר כאלו שהאדם תרבת אותם לחיים בסביבת בני אדם), או “בעלי מלאכה” (כלומר מועילים לאדם, כמו הכלב השומר על רכושו של האדם). אבל פרעושים, לדוגמא, אינם בכלל האיסור.

היעב”ץ מקשה על דבריו מהמעשה שראינו ברבי, שניצול מייסוריו רק בעקבות רחמיו על העכברים, ואם כך נראה שיש ענין לרחם עליהם והם בכלל צער בעלי חיים! היעב”ץ דוחה ראיה זו בטענה שרק משום קדושתו וחסידותו של רבי היה ענין שירחם גם על העכברים, אבל מעיקר הדין אין בהם כלל איסור צער בעלי חיים.

לעומת זאת, האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מז) מסייג את ההיתר רק לבעלי חיים המצערים את האדם, ושאם לא כן אסור לצערם. ובתוך עיקרון זה הוא מכליל את הזבובים, הפרעושים, וכן את העכברים המצערים את האדם.

גם על דבריו קשה לכאורה המעשה ברבי בו ראינו שיש מעלה לרחם על העכברים. ר’ משה נוטה לדרך אחרת מהיעב”ץ ומפרש שאין מדובר שם על עכברים אלא על מין חולדות שאינן מזיקות לאדם כלל, ומשום כך הן אסורות.

עולה מכך, שבשאלת איסור צער בעלי חיים בעכברים וחולדות, לדעת היעב”ץ הדבר מותר, ולדעת ר’ משה יש לחלק בין עכברים לחולדות.

[1] כמובן שלא נוכל במסגרת שורות קצרות אלו להקיף את הנושא. נביא להלן רק מקצת החומר הרב שנכתב לאורך הדורות בנושא, ונשתדל שיהיו אלו מקורות מייצגים של העמדה ההלכתית המרכזית.

[2] עיינו: רש:י שבת קכח, ב, מאירי בבא מציעא לב, ב, שו”ת רדב”ז אלף תקמב, ריטב”א בבא מציעא לב, ב, ספר חרדים פרק יד, ועוד.

[3] יצויין כי בחלק מהראשונים נראה לא כך: לדוגמא אלו שלמדו מהנהגתו של הקדוש ברוך הוא המרחם על כל בריותיו.

[4] להרחבה, עיינו: שבות יעקב (יו”ד חלק ג סימן עא), חלקת יעקב (חלק א סימן ל), שרידי אש (חלק ג סימן ז), ציץ אליעזר (חלק יד סימן סח).