מאכלות אסורות מפיצות מחלות ומזיקות לבריאות?

פרשת שמיני תש”פ



“להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל” (ויקרא יא, מז)

בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בחודשים האחרונים, התפרסמו ברחבי העולם הרגלי התזונה של תושבי מחוזות מסוימים בסין, הכוללים בין היתר אכילת בעלי חיים שהנפש היפה סולדת מהם (כולל, לפי שמועות, אכילת אבר מן החי). כפי שהתברר, הרגלי התזונה הללו, לצד רמת היגיינה ירודה, הם שגרמו להתפרצות הנגיף אצל בני אדם.

חלק ניכר מפרשתינו, פרשת שמיני מכילה את הכללים והפרטים של מאכלות אסורות. ואכן, התורה מגבילה באופן ניכר את המינים המותרים באכילה, וכן במינים המותרים – את האופן המדויק שבו אלו יותרו לאכילה. התורה מאריכה לבאר כי אכילת מאכלות אסורות מטמאה את הנפש, אך מעניין לגלות בדברי רבותינו הראשונים גם היבטים גשמיים שיש לאיסור מאכלות אסורות. לדעתם, לאיסורי המאכלות שבתורה יש גם סיבות הקשורות לשמירת הבריאות ומניעת מחלות!

הראשון ההולך באופן עקבי בשיטה זו הוא הרמב”ן, שבפירושו לתורה בפרשתנו מאריך לפרט באיסורי המאכלות שבה את הטעם הגשמי לכך – מדוע ייחסה התורה למאכלות אלו סכנה בריאותית. כך למשל, את סימני הטהרה המבדילים בין דגים טמאים לטהורים מבאר הרמב”ן כך:

“וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן (=כלומר הדגים שיש להם סנפיר וקשקשת) שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן (=בשכבות המים העליונות וצלולות), ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום (ה)דוחה מהם שפעת הליחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה; ושאין לו סנפיר וקשקשת, ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם, ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים“.

כלומר, הרמב”ן מבאר כי ההבדל בין דגים שיש להם סנפיר וקשקשת לבין אלו שאין להם סימנים אלו נועד לשמור על עם ישראל מפני דגים שתנאי גידולם גורמים להם להכיל מחלות!

עוד כותב הרמב”ן לגבי סימני העופות, שלא התפרשו בתורה, אבל חז”ל גילו לנו אותם, וכך הוא מפרשם:

“והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה…”.

ומוסיף הרמב”ן ומבאר, שעיקר סימני העופות הם האם הוא דורס או לא, כי “אכזריות תולדתם” משפיעה על האוכל מהם. ומציין הרמב”ן שזהו הטעם גם לסימני הטהרה בבהמות, שכל הבהמות שיש להם סימני טהרה – אינם טורפים. עוד הוא מוסיף ומציין את דברי חז”ל (ע”ז לה, ב), שכל חלב הטהורים עומד (=כלומר מתגבן) וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, וכותב על כך “והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר, אם ינק היונק ממנו – יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד“.

את שיטתו הוא מסכם באיגרת הקודש (פרק ד’) ונצטט כמה שורות מדבריו:

“דע, שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, ראוי לך לדעת כי בהיות המזון עב ועכור יהיה הדם הנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון הוא נקי זך וטהור יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו, קצתם מטמטמין את הלב כחלב ודם, וקצתם שמעזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים כשרצי הארץ והמים. סוף דבר על כלם אמר (ויקרא יא) אל תשקצו את נפשותיכם, הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושין דם רע מוכן לכמה פורעניות”.

הרמב”ן איננו יחיד בפרשנות זו. כך כותב הרשב”ם בפרשתנו: “ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים, כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב”ה לישראל, מאוסים הם ומקולקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו טמאים, ואף בתלמוד “עכו”ם שאוכלים שקצים ורמשים חביל גופייהו”.

כוונת הרשב”ם היא לגמרא במסכת שבת (פו, ב), שם מובא הדין ששכבת זרע מסריחה לאחר שלשה ימים מפליטתה ואינה מזריעה יותר. לכך יש משמעות הלכתית שלא ניכנס אליה כאן. במסגרת הדיון מסתפקת הגמרא האם יש הבדל בין גופם של יהודים ונכרים מבחינת “חום” הגוף, ומשתי טעמים, הראשון, אם יתכן שגופם יהודים חם יותר משום שהם דואגים וטרודים במצוות. השני, מן הצד השני, שמא גופם של הנכרים חם יותר משום שהם אוכלים שקצים ורמשים!

הרשב”ם מתייחס לדברי הגמרא כמקור לביאורו ששקצים ורמשים מחממים את הגוף באורח שאינו בריא. מעניין לדעת, כי החתם סופר בכמה תשובות[1] מבאר כי דברי הגמרא הללו מלמדים שאין השוואה בין גופם של יהודים לגופם של נכרים, עד כדי כך שבמסגרת דיון על נאמנותם של רופאים שאינם יהודים, הוא מציין כי אין לסמוך בהחלטיות על מסקנות רפואיות של רופאים שנבעו ממחקרים שנעשו על ידם (או הצטברו במהלך השנים) על גופם של גויים, שכן מאחר ומבואר בגמרא זו שיש הבדל בין גופם של יהודים וגופם של נכרים – אין הכרח שמסקנה מדעית-רפואית ממחקר בגופם של אינם יהודים קובעת גם לגבי יהודים!

נחזור לענייננו. באיסור טריפה התורה מזהירה (שמות כ”ב, ל’) “ובשר בשדה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו”, חוץ מהטעם הרוחני בזה, יש כאן חשש שהבשר נגוע במחלות, כמו שכתב האבן עזרא שם: “אין ראוי לאכלו כי אם הכלב. והבשר שנטרף יש בו כדמות סם המזיק, על כן התיר לתת הנבלה לגר או למכרה לנכרי, ולא הטרפה”.

איסור בשר וחלב נאמר בפסוק “לא תבשל גדי בחלב אמו” (שמות כ”ג, י”ט), ופירש הרבינו בחיי טעם הדבר:

“ועל דרך הפשט, טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות, ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי, ואף על פי שנשתנה עכשו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל. וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שנתבשלו כאחד שמוליד תכונה רעה וחולי הצרעת”.

אנו רואים כי ישנה גישה די רחבה בראשונים שמבארים טעמים גשמיים לאיסורי המאכלות שבתורה (המעיין בריקנאטי ובספורנו בפרשתנו, ובספר החינוך מצוה קנ”ד – העוסק במצוות שבפרשתנו, יראה שגם הם הולכים באותה הדרך). כמובן שאין זה הטעם הבלעדי, וחלילה לומר שאם על פי התפתחות הרפואה מתברר לנו כי אכילת מינים מסויימים אינה מזיקה כלל לבריאות, אזי מתבטלות מצוות אלו, כמובן שמצוות אלו כוללות טעמים הנסתרים מאיתנו וככל מצוות התורה, אך על כל פנים לפי הרבה ראשונים טעמים אלו קיימים ומשמעותיים.

לפי זה, יש להעיר דבר מה בקשר לדיון רחב בשאלת משמעות ה”סימנים” של טהרה וטומאה שבתורה, שנחלקו רבותינו בהם האם סימנים אלו הם הסיבה לאיסור, או סימן בלבד על מין פלוני שאסור. (דיון דומה מתקיים גם בקשר לסימני הבגרות: האם מדובר בסימן בלבד על בגרות נפשית ופיסית שמתרחשת סביב גיל מסויים, וצמיחת הסימנים הם עדות לבגרות זו, או שהסימנים הם “עצם הבגרות”). לפי דעת הראשונים שהבאנו, שביארו את טעם האיסור במאכלות אסורות, שיש בדבר סכנת נזק לאדם, נראה כי עיקר האיסור הוא במין המסויים, והסימנים הם רק עדות מהו אותו המין שאסור.

בהקשר זה מקובל להתייחס לדברים שכתב מהר”ל (חידושי אגדות למהר”ל חולין דף מב, א) בנושא, כחולקים על שיטת הראשונים הללו:

“אף על גב שיש סימנים איזה טהורה ואיזה טמאה, מכל מקום דבר זה אינו עיקר הטעם, שאין הטעם שהבהמה היא טהורה בשביל שיש לה מפרסת פרסה, דלמה בשביל כן טהורה? ואין הבהמה טמאה בשביל שאין לה מפרסת פרסה. אבל דבר זה סימן בלבד… כי הטהרה תולה במה שהיא זה המין שאינו מרוחק מן השם יתברך … והטומאה תולה במה שזה המין הוא מרוחק מן השם יתברך התופס אותו. ודבר זה טהרה בעצם וטומאה בעצם, ולא בשביל הסימנים שאינו רק סימן בלבד, אבל עיקר הטעם מה שהמין מרוחק מן השם יתברך, ועוד תדע כי הדבר כמו זה כדכתיב (ויקרא י”א) “להבדיל בין הטמא ובין הטהור” – הוא ניכר עד שהוא נבדל מן האחר לגמרי”.

מבואר בדברי המהר”ל, כי אין כל סיבה מקדימה הגורמת למין מסויים להיות טמא או טהור, מלבד עיקרון אחד בלבד: אם התורה אסרה מין זה, הרי שכתוצאה מכך ועל ידי כך בדווקא הוא הופך להיות טמא, וכן להיפך. בספרו תפארת ישראל מתייחס המהר”ל ישירות לדברי הרמב”ן, וכותב כי אין להעלות על הדעת שהתורה היא כעין ספר רפואות, ולא צוותה התורה דברים מסויימים מצד התועלת או הנזק הרפואי שבהם, אלא כך גזרה חכמתו יתברך, ואחריה אין להרהר.

עוד נאמר בפרשתנו “אל תשקצו את נפשותיכם” (יא, מג), מצוה זו כוללת גם חיוב לשמור על כללי היגיינה קפדניים בהתעסקות במזון ובכלל, כפי שכותב הרמב”ם בסוף הלכות מאכלות אסורות (פרק יז הלכות כט-לב):

“אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן. וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו. וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני”.

[1] למשל חלק ב’ יורה דעה סימן קעה, וגם לעיל בסימן קא, ועוד.


Rabbi Yossi Sprung

Add comment

Follow us

Don't be shy, get in touch. We love meeting interesting people and making new friends.

Most popular

Most discussed